<h1>פסקי או"ז — ב"מ</h1>
<h2>דף יח.</h2>
השכיר לו חצירו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בעשר סלעים, ואם של חודש בחודש סלע בחודש מותר. דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. מיהו לבסוף כשהגיע עת תשלומין אילו אמר לו אמתין לך שכירות עד זמן פלוני על מנת שתתן לי כך וכך אסור. מכר לו את שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך באלף זוז ואם אמתין לך עד הגורן שתמכור תבואתך ותן לי מעותיי בשנים עשר מנה, אסור.
שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. הלוקח חפץ מחבירו בשוויו על מנת שיתן לו מכאן עד שנים עשר חודש, הרי זה רשאי לומר תן לי מיד בפחות, ואינו חושש משום ריבית.
בעלי בתים המלוים תבואה לאריסים לזרע ומשלמין להם לגורן תבואה חדשה, צריכים לסייע בחריש ובקציר מעט. ואי לא הוה ליה הלואה סאה בסאה ואסיר. וכן המקדימין פירות לבעלי כרמים בזמורות בכך וכך המשוי, ובעת שזומרים הכרם שוה המשוי יותר, צריכים לסייע בעבודת הקרקע. שומרי קמות עד הקציר, וממתינים שכרם עד גמר מירוח הגורן, והן נותנין להם במתנה יותר על שכרם, צריכים לסייע את בני הבקעה בדישת תבואה בגורן בהולכה ובהובאה בסיוע (פירתא) [פורתא].
המקבל שדה מחבירו שבע שנים בשבע מאות דינר, אין שביעית מן המנין. שבוע אחת בשבע מאות דינרים, שביעית מן המנין. שכיר יום גובה כל הלילה בין לענין שכיר בזמנו נשבע ונוטל, בין לענין לא תלין. וכן שכיר לילה גובה כל היום.
<h2>דף כא.</h2>
מקרקעי דאיגזול מיניה ואית ליה ראיה בעדים שהם ביד הגזלן, יכול הנגזל להקדיש. ואם אין לו עדים אינו יכול להקדיש. אבל פקדון שהנפקד מודה לו ומזומן להחזיר לו, אע"פ שהוא ביד הנפקד יכול המפקיד להקדיש. ומטלטלי דתרוייהו תפסי, האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא, וקם חד מינייהו ואקדשה ושתיק ליה אידך, ודאי אודויי אודי ליה וקדשה. ואי לא ידע בעידנא דאקדשה, אי נמי ידע וצווח מתחילה ועד סוף לא קדשה. ואם תקפה אחד בפנינו אין מוציאין אותה מידו. והיכא דמטלטלי ברשותיה ואית לחבריה ביה טענה, ואקדשיה ההוא דברשותיה. ובתר כן שמע ההוא דלאו ברשותיה, הרי זה קדשה. המשכיר בית או שדה לחבירו ולא הקדים לו שכרו והקדישו המשכיר, הרי זה קדוש, והשוכר אסור לו לדור בבית וגם בשדה. אבל אם הקדים לו שכרו לא קדיש, ומותר לדור בבית ובשדה. המשכיר או משאיל בית לחבירו אינו יכול לאוסרו עליו. השותפין שנדרו הנאה זה מזה או שהדירו זה את זה, מותרין ליכנס לחצר. ואפילו פירש המדיר בפירוש לאסור את החצר שרי. ובבית הכנסת נמי אפילו פירש לאסור בית הכנסת שרי. ובית הכנסת של יחיד ולא אמר לבני היישוב אני משאילה לכם, יכול לאסור עליהם ובמפרש דריסת הרגל ותפלה. והשיב ר"י זצ"ל ועל המדיר את חבירו על דעת רבים והיה בית הכנסת של מדיר, ואין מנין בעיר אפילו עם המדיר, נראה לי כי דבר מצוה הוא, פירוש ויכול להתיר. דלדבר מצוה יש התרה אפילו בהדירו על דעת רבים.
<h2>דף לא.</h2>
המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם, ולא ישכור הימנו בפחות, ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר. ואם אמר הלויני ודור בחצירי ריבית קצוצה היא וכופין את המלוה ליתן שכר הבית ללוה. אבל אם לא התנה אלא הלוהו ודר בחצירו, אבק ריבית היא זו. ואפילו אי תבע ליה מקמי דליפרעיה לא מחייב לנכויי ליה שיעור אגר ביתא, דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. והמלוה את חבירו סתם ולאחר זמן תבע חובו, ואמר לו הלוה דור בחצירי עד שאפרע לך חובך, הרי זה אבק ריבית, לפי שלא קצץ בשעת הלואה. שנאמר [ויקרא כ"ה] לא תתן לו בנשך. אסור להלות על הבית ולדור בו אפילו בנכייתא. דתנן לא ישכור הימנו בפחות.
